עדאלה (״צדק״ בערבית) הוא ארגון זכויות אדם בלתי תלוי, הרשום בישראל כעמותה ללא מטרות רווח.;xNLx; ;xNLx;מאז היווסדו ב-1996, הארגון עוסק בהגנה על זכויות האדם של הפלסטינים הערבים אזרחי ישראל ועל זכויותיהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.;xNLx; ;xNLx;עדאלה פועל להשגת זכויות אישיות וקולקטיביות למיעוט הערבי הפלסטיני בישראל בתחומים הבאים: זכויות בקרקע ובתכנון; זכויות פוליטיות ואזרחיות; זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות; וזכויות אסירים. הארגון גם מגן על זכויות האדם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש, בהתבסס על המשפט הבינלאומי ההומניטרי והמשפט הבינלאומי לזכויות אדם.
הקמת מרכז עדאלה- עם הקמתו, התחיל עדאלה כפרויקט משותף עם אגודת הגליל והאגודה הערבית לזכויות האדם. תחילה משרדי עדאלה מוקמו בשפרעם, במשרדי אגודת הגליל. לקראת סוף שנת 1997 נרשמה עדאלה כעמותה נפרדת ועצמאית.
בפברואר 1997 עתר מרכז עדאלה בשם חמישה מנהיגי דת מוסלמים, דרוזים ונוצרים, כנגד שר הדתות ושר האוצר, בעניין תקציב משרד הדתות המפלה לרעה את בני העדות הדתיות הערביות. באותה שנה הקצה חוק התקציב לעדות אלו 2% מתקציב משרד הדתות, על אף שהערבים אזרחי המדינה היוו קרוב ל 20% מכלל אזרחיה. עדאלה טען בעתירה כי יש להקצות לבני דתות אלו תקציבים על פי חלקם היחסי באוכלוסייה.
ב- 1997 עתר עדאלה נגד משרד הבריאות בשם 124 עותרים – 121 נשים וילדים והארגונים אגודת הארבעים, מרכז אלטופולה ואגודת הגליל – בתביעה להקים שתי מרפאות לטיפול באם ובילד ומתן שירותי רפואה מונעת בעשרה מהכפרים הלא-מוכרים בנגב
ביולי 1997 עתרנו לבג"ץ יחד עם האגודה הערבית לזכויות אדם בדרישה להוסיף כיתוב בערבית על שלטי הדרכים. המדינה התחייבה בפני בג"ץ להציב בתוך שנתיים שילוט בשפה הערבית לאורך ארבעת הכבישים המהירים, ובתוך חמש שנים – בכל הדרכים בארץ.
תקציבי "קמחא דפסחא" חולקו באמצעות עמותות ומיועדים לסייע ליהודים נזקקים לחגוג את חג הפסח. באפריל 1998 עתר עדאלה לבית המשפט העליון נגד משרד העבודה והרווחה, בנימוק שהקצאת תקציבי "קמחא דפסחא" מפלה ערבים לרעה. עדאלה דרש בעתירה להורות לשר העבודה והרווחה לחלק מכספי תמיכה זו גם לערבים נזקקים, כדי שיוכלו לחגוג את חגיהם. במאי 1998 פסק בית המשפט כי 20% מכספי התמיכה יוקצו לנזקקים מקרב המוסלמים, הדרוזים והנוצרים, וכי על משרד העבודה והרווחה לקבוע קריטריונים לחלוקת הכספים בין כל האזרחים הנזקקים ללא אפליה. בנוסף הורה בית המשפט למשרד העבודה והרווחה לפרסם את המודעות בדבר הזכות לקבל כספי "קמחא דפסחא" גם בעיתונים בשפה הערבית.
בפברואר 1998 החליטה הממשלה שכלל יישובי המדינה יסווגו לאזורי עדיפות לאומית א' וב'. בעקבות ההחלטה סווגו 492 יישובים כאזורי עדיפות לאומית א', מתוכם ארבעה יישובים ערביים קטנים. כמו כן, 45 יישובים שסווגו כאזורי עדיפות ב' קיבלו את הטבות החינוך שניתנו ליישובים שסווגו כאזורי עדיפות א' – הטבה זו לא הוענקה לאף יישוב ערבי. במאי 1998 עתר מרכז עדאלה לבית המשפט העליון נגד ראש הממשלה בעקבות ההחלטה הנ"ל.
עדאלה מגיש דו"ח ראשון לוועדה לחיסול האפליה הגזעית באו"ם. הדו"ח - "הפרת זכויות של המיעוט הערבי בישראל" - מתאר 20 חוקים שמפלים את האזרחים הפלסטינים בישראל, ומותח ביקורת על הדו"ח שישראל הגישה לוועדה זו בעבר. הערות עדאלה הופיעו בדו"ח הסיכום של הוועדה. מאז ועד היום, עדאלה מגיש דו"חות ומשתתף ברוב הישיבות של וועדות האו"ם שעוסקות בזכויות האדם בישראל.
תושבי היישובים הלא-מוכרים אינם זכאים לרשום בתעודת הזהות שלהם את שם היישוב שבו הם מתגוררים כמען רשמי כדי שיוכלו להשתתף בבחירות, לקבל דואר ולנהל חיי קהילה. ביוני 1997 עתר עדאלה לבית המשפט העליון נגד משרד הפנים בשם כמה מאות מתושבי הכפר הלא מוכר חוסינייה שבצפון הארץ. בעקבות התערבות בית המשפט הוסף שם הכפר חוסינייה לרשימת היישובים לצורך רישומו כמען.
ב- 1998 פנה הוועד להגנה על זכויות העקורים בישראל למשטרה כדי לקבל היתר להפגין בתחומי מושב בן-עמי בגליל, במחאה על הריסת המסגד ובית הקברות במקום – השריד היחיד והאחרון של הכפר אום אלפרג'. המשטרה דחתה את הבקשה. בספטמבר 1998 עתרנו לבית המשפט העליון. בינואר 1999 הסכימה המשטרה לאשר הפגנה שבה ישתתפו עד 300 משתתפים, בתנאי שייכנסו למושב באוטובוסים, שיתכנסו במסגד, ושהנאומים שיינשאו לא יושמעו באמצעות רמקולים.
בדצמבר 1998 נענה היועץ המשפטי לממשלה לדרישתנו והורה לוועדת הכספים של הכנסת לבטל הקצאת כספים אך ורק לפנימיות חרדיות ולקבוע קריטריונים ברורים לחלוקת כספי ציבור לפנימיות על מנת שכל אוכלוסיית המדינה תוכל ליהנות מהתקציב.
ב־1999 סירב רשם העמותות לרשום כעמותה את הוועד הארצי להגנה על זכויות העקורים בישראל. ערערנו על הסירוב בפני בית המשפט המחוזי בירושלים וטענו כי הסירוב מפר את זכות ההתאגדות והאסיפה. בעקבות הערעור הושג הסכם המקבל את שם העמותה ואת מטרות הוועד, ושינוי קל הוכנס באמנת ההתאגדות.
בפברואר 1999, בעקבות דחיית עתירת עדאלה בעניין תקציב משרד הדתות לשנת 1998, עתר עדאלה לבית המשפט העליון כנגד שר הדתות בדרישה לבטל שני סעיפים בתקציב המשרד לשנת הכספים 1999, אשר הקצו כספים למימונם של בתי עלמין יהודיים בלבד. באפריל 2000 פסק בג"צ כי על משרד הדתות להקצות כספים לבתי קברות באופן שוויוני.
בכתב העת "מחברות עדאלה", שרואה אור בשלוש שפות, התפרסמו מאמרים פרי עטם של משפטנים, חוקרים, פעילים וסופרים מהארץ ומהעולם – בגישות מחקריות ובעמדות מהותיות מגוונות, המפגינים כולם יכולת של כתיבה ישירה, רעננה, מקורית ומגרה. המאמרים מלומדים ומגובים במחקר, אך שלא כמו מאמרים אקדמיים הם קצרים יחסית וכתובים בלשון בהירה ומובנת לכול. ”מחברות עדאלה“ ביקש לפתוח במה ביקורתית לדיון בחוק הישראלי ובשיח המשפטי בישראל, ובעיקר בנושאים הקשורים למעמדו של המיעוט הערבי.
באוגוסט 1999 החליט ראש המועצה המקומית הממונה שגב שלום להפסיק את מתן שירותי הרווחה, בטענה כי אין למועצה המשאבים הדרושים להמשך מתן השירותים. בעקבות כך, באוגוסט 1999 עתר ארגון עדאלה לבית המשפט העליון נגד שר העבודה והרווחה וראש המועצה המקומית הממונה שגב שלום בדרישה לחדש את שירותי הרווחה לאלתר. בנוסף דרש ארגון עדאלה שמשרד העבודה והרווחה יפתח לשכות בכפרים הלא-מוכרים ויגדיל את התקציבים המיועדים לתושביהם.
מרכז עדאלה פתח בשנת 2000 משרד בבאר שבע, במטרה להגן על זכויותיהם של תושבי הנגב הערבים-בדואים. בימים אלו 70,000 אזרחים ערבים-בדואים המתגוררים בכפרים לא מוכרים עדיין חיים תחת האיום של עקירה, בעקבות כוונות המדינה לאשר מחדש ולהוציא לפועל את "תכנית פראוור".
בינואר 2000 פרסמה עיריית באר שבע מכרז ל"שימור האבן במוזיאון הנגב". שרטוטי המפות שנכללו במכרז כללו שינויים מבניים רבים למבנה המסגד. באוגוסט 2000 עתר מרכז עדאלה לבית המשפט העליון בשמו ובשם ארגוני זכויות אדם וארגונים קהילתיים בנגב, בדרישה לאפשר לתושבים המוסלמים של באר שבע והסביבה להתפלל במסגד הגדול בעיר. בעתירה נטען כי סגירת המסגד בפני התושבים והפיכתו למוזיאון היא פגיעה קשה בזכותם לכבוד וחופש פולחן.
בתקופה שבין 1 ל־8 באוקטובר 2000, במהלך מחאות נגד הדיכוי האלים בשטחים הכבושים, נהרגו 13 צעירים ערבים במשולש ובגליל מידי כוחות משטרת ישראל. השבר שגרם הרג הצעירים הערבים הפך מאז למרכיב יסודי ומכונן בזיכרון הקולקטיבי של האזרחים הערבים בישראל. שמות הקורבנות: אחמד אברהים סיאם ג'בארין, בן 18 במותו; מוחמד אחמד ג'בארין, בן 23 במותו; ראמי חאתם גרה, בן 21 במותו; איאד סובחי לואבנה, בן 26 במותו; אסיל חסן עאסלה, בן 17 במותו; עלא ח'אלד נסאר, בן 18 במותו; מוסלח חסין אבו ג'ראד, בן 19 במותו; ואליד עבד אל-מונעם אבו סאלח, בן 21 במותו; עימאד פרג' גנאים, בן 25 במותו; ראמז עבאס בושנאק, בן 24 במותו; מוחמד גאלב ח'מאייסי, בן 19 במותו; ויסאם חמדאן יזבכ, בן 25 במותו; עומר מוחמד עכאווי, בן 42 במותו.
בנובמבר 2000 עתרנו לבג"ץ וטענו כי ההחלטה להכיר בכפר כמאנה צריכה לחול על כל שכונותיו. בית המשפט העליון קיבל את עתירת התושבים, ובספטמבר 2001 ציווה על הוועדה המחוזית להגיש תוכנית הרחבה לתוכנית המתאר בתוך 18 חודשים. בדצמבר 2005, ארבע שנים לאחר פסק הדין וימים ספורים לפני דיון שהיה אמור להתקיים בבית המשפט העליון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגיש עדאלה, הפקידו רשויות התכנון תוכנית מתאר לשכונת ג‘לסה.
עדאלה ביקש מוועדת אור לתת למשפחות השכולות מעמד מיוחד אשר יקנה להן זכות להיות מיוצגות על ידיו, כולל הזכות לשאול שאלות ולערוך חקירה נגדית. הוועדה דחתה את הבקשה. בפברואר 2001 הגשנו עתירה לבית המשפט העליון בשם ארבע ממשפחות הרוגי אוקטובר 2000 נגד המרכז לרפואה משפטית באבו כביר, בדרישה להעביר אליהן את דו"חות הנתיחה לאחר המוות של בניהם. בעקבות הגשת העתירה העבירה ועדת החקירה את הדו"חות לארבע המשפחות במרס 2001.
באפריל 2001 הגיש מרכז עדאלה עתירה לבג"צ בשם ועד משפחות חללי אוקטובר 2000 נגד השר לבטחון פנים ומפכ"ל משטרת ישראל, בדרישה להקפיא את העלאתו בדרגה של בנצי סאו לדרגת תת-ניצב ולהשעותו זמנית ממשטרת ישראל, עד לפרסום מסקנות ועדת אור. בעתירה נטען כי על אף שבנצי סאו היה המפקד האחראי על כל כוחות המשטרה ומשמר הגבול באזור ג'ת ואום אלפחם בתאריכים 1-2 באוקטובר 2000, והוא העביר את הוראות הפתיחה באש לפקודיו, הוא הפגין חוסר ידיעה בסיסי של נוהלי הפתיחה באש של משטרת ישראל במהלך עדותו בפני ועדת אור.
תושבי הכפרים הלא-מוכרים בנגב אינם מקבלים אספקה סדירה של מים לשתייה ולשימוש ביתי. חוסר הנגישות למים בא לביטוי בין השאר במרחק הרב של נקודות מים אזוריות מהכפרים ובצורך להשתמש באלטרנטיבות מאולתרות כגון צינורות גומי להתחברות אל נקודות המים - אלטרנטיבה אשר אינה קיימת בכל המקומות בשל המרחק הרב של נקודות המים מאזורי המגורים. במאי 2001 עתר עדאלה לבית המשפט העליון בשמו ובשם אזרחים ערבים תושבי שבעה כפרים לא-מוכרים בנגב, המועצה האזורית לכפרים הלא-מוכרים בנגב, אגודת הארבעים, אגודת הגליל ועמותת רופאים לזכויות אדם נגד שר התשתיות הלאומיות, נציב המים, חברת מקורות, שר החקלאות ואיכות הסביבה ושר הפנים.
מרכז עדאלה הגיש עתירה לבג"צ בשם ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים, ובשמם של 35 ראשי מועצות מקומיות ערביות, נגד השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה, בדרישה לפטר את אליק רון מתפקידו כמפקד המחוז הצפוני במשטרה. כמו כן, דרשו העותרים מבית המשפט להוציא צו ביניים המשעה באופן מיידי את אליק רון מלפקד על כוחות המשטרה ביום האדמה הקרוב. בעתירה נטען בין השאר כי מעורבותו של אליק רון באירועי אוקטובר 2000 ותפקודו עוין את הציבור הערבי ומסכן אותו, ועל כן אסור להתיר לו לפקד על כוחות המשטרה. בית המשפט העליון דחה את העתירה.
ביולי 2001 פרסם העיתון The Jewish Week המתפרסם בניו יורק ראיון עם ראש רשות החינוך הבדואית, משה שוחט. במסגרת ראיון זה התבטא מר שוחט בצורה גזענית נגד הקהילה הערבית הבדואית, ואמר, בין היתר, כי הקהילה הערבית הבדואית "תאווה לדם, מקיימת מערכות יחסים פוליגאמיות, מולידה 30 ילדים וממשיכה להרחיב את יישוביה הלא חוקיים, ומשתלטת על אדמות מדינה". מר שוחט הוסיף עוד כי "על פי תרבותם הקהילה עושה את צרכיהם מחוץ לבית. הם לא יודעים איך להוריד את המים בשירותים". בספטמבר 2001 הגיש מרכז עדאלה עתירה בשם 49 עותרים נגד שרת החינוך ונגד ראש רשות החינוך הבדואית, משה שוחט. בעתירה נדרש בג"ץ להורות לשרת החינוך להדיח את משה שוחט, מתפקידו בגין הצהרותיו הגזעניות נגד הציבור הערבי הבדואי.
בפברואר 2002 עתרנו נגד החלטת ועדת החקירה הממלכתית לקיים את דיוניה בדלתיים סגורות בעת מתן עדויותיהם של אנשי השב"כ בעניין אירועי אוקטובר 2000. בית המשפט העליון דחה את העתירה וקיבל את טענות ועדת החקירה כי חלקים מעדויותיהם של אנשי השב"כ יפורסמו במועד מאוחר יותר ובכך יישמר האיזון בין אינטרס "ביטחון המדינה" לבין זכות הציבור לדעת.
ב- 16 בפברואר 2002 הוציא שר הפנים אלי ישי צו האוסר על השיח' ראאד סלאח לצאת מתחומי מדינת ישראל למשך שישה חודשים. השר ישי טען כי לאחר שעיין בחומר החסוי שקיבל מהשב"כ ב-15 בפברואר, הוא שוכנע כי יציאת השיח' סלאח מתחומי מדינת ישראל תסכן את ביטחון המדינה. ב-17 בפברואר 2003 נודע לשיח' סלאח על הצו שהוצא נגדו כאשר נמנעה יציאתו מתחומי המדינה עת שהיה בשדה התעופה בן גוריון. ביוני 2002 הגיש עדאלה בשיתוף עם עמותת אלמיזאן לזכויות האדם עתירה לבית המשפט העליון בדרישה לבטל את הצו לאלתר. העותרים דרשו לבטל את הצו היות והוא מפר את זכויותיו החוקתיות של שיח' ראאד סלאח לחופש תנועה ולחופש דת ופולחן.
בני שבט אבו אלקיעאן, תושבי הכפר עתיר־אום אלחיראן, גורשו תחילה מאדמותיהם בח‘רבת זובאלה, שאותן עיבדו במשך דורות, וזמן מה הצטוו לעבור ממקום למקום. לבסוף התבקשו על ידי המושל הצבאי לעבור לאזור נחל יתיר, ושם הקימו בשנות החמישים את הכפר עתיר־אום אלחיראן, שאינו מוכר עד היום. בעקבות ההחלטה להקים יישוב יהודי בשם חירן על אדמות כפרם ביקש מינהל מקרקעי ישראל בשנת 2002 לפנות את כלל תושבי הכפר (כ־1000 נפשות), להרוס את בתיהם ולגרשם שוב, בפעם הרביעית, לאחד היישובים שהוקמו במיוחד לבדווים המגורשים מבתיהם וליישב אוכלוסייה יהודית במקומם ועל חורבות כפרם. המאבק המשפטי התנהל כ- 13 שנים. בחודש מאי 2015 דחה בית המשפט את עתירת עדאלה נגד ההחלטה לפנות את הכפר מתושביו ולהרוס את בתיו. בחודש מאי 2016 דחה העליון את בקשת עדאלה לדיון נוסף, בטענה כי אין מדובר במקרה חריג שבחריגים המצדיק הליך זה.
ביולי 2002 עתרנו לבג"ץ בדרישה להורות לוועדת החקירה לבטל את הודעות האזהרה נגד חברי הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה, ד"ר עזמי בשארה ושיח‘ ראאד סלאח. בעתירה נטען כי ועדת אור חרגה מסמכותה, הפלתה את נציגי הציבור הערבי ופגעה בזכותם להליך הוגן בפניה. בג"ץ דחה את העתירה.
העתירה הוגשה בשמם של שבעה פלסטינים שהיו עצורים במחנה אנסאר 3, ועשרה ארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים, כנגד תנאי המעצר הבלתי-הומאנים של כ- 500 עצורים פלסטינים המוחזקים במחנה המעצר אנסאר 3. העותרים דרשו שבית המשפט העליון יתערב ויורה למפקד הצבאי של המחנה ולשר הביטחון לשפר את התנאים השוררים בו. בעתירה טען ארגון עדאלה כי התנאים ששוררים במחנה אינם עומדים בתקנים המינימאליים כפי שנדרש בהתאם לחוק הישראלי והבינלאומי.
בשנת 2002 עתרנו לבג"ץ בדרישה למנוע מהצבא להשתמש באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית כמגן אנושי או כבני ערובה בעת ביצוע מעצרים, בין היתר באמצעות ”נוהל שכן" – נוהג שבו מתבקש קרוב משפחה או שכן של מי שהצבא מחפש אחריו ללכת לפני כוח צבאי המבצר בית, לדפוק על דלתו או לבקש ממנו להסגיר את עצמו, בהנחה כי ה"מבוקש" לא יירה על השכן. השימוש באוכלוסייה אזרחית כמגינים אנושיים או כבני ערובה מהווים הפרה בוטה של אמנת ז‘נבה הרביעית, ולפיכך הוא בבחינת פשע מלחמה. באוקטובר 2005 קיבל בג"ץ את העתירה וקבע כי השימוש באזרחים פלסטינים לצורך זה מנוגד למשפט הבינלאומי ההומניטרי
מרכז עדאלה הגיש עתירה לבית המשפט העליון בשמה של העמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל כנגד החלטת משטרת חיפה שלא לאשר לעמותה לקיים תהלוכה לציון יום אל-נכבה, החל ביום שבו מציינת מדינת ישראל את יום העצמאות. המשטרה דחתה את בקשת העמותה ואת מסלול התהלוכה המוצע, התנתה את מתן הרישיון באיסור הנפת דגלי פלסטין, והשהתה את תשובתה זו עד סמוך למועד ההפגנה.
באפריל 2003 ארגנו כמה מפלגות ערביות ותנועות שלום ערביות-יהודיות תהלוכת מחאה נגד המלחמה בעיראק. התוואי המתוכנן של תהלוכת המחאה עבר ברחובותיה הראשיים של חיפה. יומיים לפני התאריך המתוכנן של תהלוכת המחאה החליטה המשטרה לשנות את מסלול התהלוכה כך שתעבור ברחובות צדדיים בלבד. מרכז עדאלה הגיש עתירה בשמם של מארגני התהלוכה לבית המשפט העליון, אך לאור הודעת הפרקליטות לפיה יותר קיום התהלוכה בהתאם לתוואי המקורי, הוחלט למשוך את העתירה.
בשנת 2003 פרסמנו דו"ח מקיף, ”משפט ופוליטיקה בפני ועדת אור", הכולל את הסיכומים שהוגשו בפני ועדת אור בשם הנציגים הערבים המוזהרים. הסיכומים מתייחסים בין היתר אל סיבות העומק לפרוץ אירועי אוקטובר, בוחן את התנהלותה הלא־חוקית של ועדת אור מול ההנהגה הפוליטית הערבית וחושף פרטים על אודות יחסו של השלטון לאזרחים הערבים.
ב- 2002 נפלה ממשלת האחדות הלאומית, והבחירות לכנסת ה-16 נקבעו ל-28 בינואר 2003. בעקבות זאת הגישו חברי כנסת ומפלגות מהימין בקשות פסילה נגד חברי כנסת ומפלגות ערביות וכן את ח"כ ד"ר אחמד טיבי מלהתמודד בבחירות, בניסיון למנוע את השתתפותם בבחירות. בנוסף לכך הגיש היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין בקשה לפסול את מפלגת בל"ד ואת מנהיגה, ח"כ עזמי בשארה. בקשות הפסילה הסתמכו רובן ככולן על סעיף 7(א) לחוק יסוד: הכנסת שתוקן במאי 2002. עדאלה ייצג את חברי הכנסת והמפלגות הערביות בפני ועדת הבחירות המרכזית ולאחר מכן בבית המשפט העליון. רוב חברי הוועדה הצביעו בעד מניעת השתתפותם של מפלגת בל"ד וח"כ עזמי בשארה וח"כ אחמד טיבי בבחירות לכנסת ה-16. הוועדה אישרה את מועמדותם של ח"כ עבד אלמלכ דהאמשה והמפלגות חד"ש-תע"ל ורע"ם.
באוגוסט 2003 הגיש עדאלה עתירה לבית המשפט העליון בשמו ובשם שתי משפחות ערביות, ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים וחברי הכנסת הערבים, כנגד הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל אשר עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בסוף יולי 2003. בעתירה נדרש בג"צ לבטל את הוראות החוק החדש. החוק מונע הגשת כל בקשה חדשה של אזרחים למתן מעמד לבני/ות זוגם שהינם תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, ומונע מתן כל מעמד בישראל לכל מי שלא הגיש בקשה עד למאי 2002. כמו כן, הוא מונע שדרוג של מעמד שניתן לפני מאי 2002 לתושבות ארעית, לתושבות קבע ו/או לאזרחות וזאת אף אם הבקשות אושרו והמבקשים עמדו בכל מבחני ההליך המדורג.
באוקטובר 2003 עתרנו לבג"ץ בדרישה כי מינהל מקרקעי ישראל יבטל את החלטתו המקנה הנחות בשיעור של 90% מדמי החכירה לקרקע לבנייה לחיילים משוחררים ביישובים באזורי הגליל והנגב שיש בהם פחות מ-500 יחידות דיור וכלולים באזורי עדיפות א' וב'. רשימת היישובים כוללת כ-300 יישובים יהודיים בגליל ובנגב, ואין ביניהם אף יישוב ערבי.
קק"ל שולטת במאות אלפי דונמים שהיו בבעלותם של ערבים לפני קום המדינה, ובבעלותה נמצאים כיום כ-2.5 מיליון דונם, כ-13% משטח המדינה. משקלן הכולל של הקרקעות שבבעלות ציבורית מגיע ל-93% משטח המדינה – חלק ניכר מהן רכוש פלסטיני של יישובים שנעקרו או נהרסו וקרקעות שהופקעו מידי הערבים על פי מסכת רחבה של חוקי הפקעה. באוקטובר 2004 עתרנו לבג"ץ נגד מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י), שר האוצר וקק"ל בדרישה לבטל את תקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, המונעת מאזרחי המדינה הערבים מלהשתתף במכרזים לשיווק קרקעות קק"ל.
ב- 2004 הגיש מרכז עדאלה עתירה לבג"ץ בשמו ובשם ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים בישראל, נגד משרד החינוך, שירות הביטחון הכללי ומשרד ראש הממשלה. בעתירה נתבקש בג"ץ להוציא מלפניו צו על תנאי וצו ביניים המונע את התערבות השב"כ במינוי מורים, מנהלי בתי ספר ומפקחים במערכת החינוך הערבית. כמו כן, נתבקש בג"ץ לקבוע דיון דחוף בעתירה.
השירות של פסיכולוגים חינוכיים ניתן באמצעות כל רשות מקומית, ונתמך תקציבית ומפוקח מקצועית על ידי משרד החינוך. תפקידו של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) להעניק שירותים פסיכולוגיים ושירותי ייעוץ חינוכי לתלמידים, להורים ולאנשי החינוך העובדים במערכת; לאתר קשיים, כישורים, ובעיותיהם של התלמידים והטיפול בהם. משרד החינוך קבע "תקן מומלץ" או "תקן רצוי" למשרות שתוקצינה בכל יישוב למתן שירות פסיכולוגי הולם. היעדר שירות הפסיכולוגים החינוכיים גורם, בין השאר, לחוסר יכולת איתור מוקדם של בעיות וקשיים התפתחותיים ורגשיים של ילדים וטיפול בהם, והיעדר יכולת אבחון ילדים עם קשיי למידה, ליקויי למידה ופיגור, והשמתם במסגרות המתאימות להם. בישובים הערבים-בדוויים בנגב מספר התקנים הקיים הוא כ-15, מתוך כ-49 תקנים על פי "התקן המומלץ" של משרד החינוך, היינו רק כ-30% מהתקנים המומלצים קיימים בפועל, בעוד שבישובים היהודים בנגב קיימים כ- 21 תקנים מתוך כ-27 תקנים עפ"י "התקן המומלץ" של משרד החינוך, היינו כ-80% מהתקנים המומלצים קיימים בפועל. במאי 2004 הגיש מרכז עדאלה עתירה לבג"ץ נגד משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה. העתירה הוגשה בשמם של חמישה הורים, יושבי-ראש ועדי ההורים, ועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי בישראל, ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים למערכת החינוך בישראל, אגודת הנגב התרבותית, אל-עונה והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב. בעתירה דרש מרכז עדאלה להקצות את התקנים הדרושים למשרות פסיכולוגים-חינוכיים, בשבעת הכפרים הערבים-הבדווים בנגב: רהט, לקייה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, חורה ותל-שבע, וזאת לפי "התקן המומלץ" שקבע משרד החינוך.
במשך כמה שנים נהג מינהל מקרקעי ישראל לרסס בחומר רעיל מסוג ראונד-אפ יבולים השייכים לאזרחים ערבים בדווים בטענה שהם גדלים באדמות השייכות למדינה. מטרת הריסוס היא "למנוע את פלישתם לאדמות נוספות בנגב". המדינה טענה כי החומר אינו מסוכן והביאה כראיה חוות דעת המועתקת מאתר האינטרנט של היצרנית. ב- 2004 הגשנו עתירה לבג"ץ בדרישה לאסור על ריסוס היבולים. בג"ץ קבע בפסק דין עקרוני כי הריסוס אסור בהיותו מסכן חיי אדם.
בשנת 2004 עתר עדאלה לבג"ץ בשם מר סלאח חסן, תושב הכפר משהד, נגד התיקון לחוק הבטחת הכנסה, המונע ממקבלי קצבת הבטחת הכנסה שימוש ברכב או בעלות על רכב.
בנובמבר 2004 הגשנו עתירה לבג"ץ נגד השר לענייני דתות, ראש הממשלה ושר המשפטים בדרישה להורות לשר הדתות לתקן תקנות לשמירה על המקומות הקדושים של המוסלמים בישראל כפי שעשה לגבי המקומות הקדושים היהודיים. העתירה הוגשה בשם הארגון ובשמם של שיח' עבדאללה נמר דרוויש, שיח' כאמל ריאן, שיח' אבראהים צרצור, ח"כ עבד אלמאלכ דהאמשה ועמותת אלאקצא לפיתוח נכסי ההקדש האסלאמי.
בתחילת אוגוסט 2004 הכריזו העצירים והאסירים המסווגים כביטחוניים על כוונתם לפתוח בשביתת רעב כמחאה על תנאי כליאתם הירודים. בסמוך להכרזה על שביתת הרעב החל שב"ס למנוע מעורכי דין להיפגש עם אסירים המסווגים כביטחוניים, ובמקצת מהמקרים אף עם עצורים בבתי סוהר שונים. בעקבות זאת עתרנו יחד עם האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ באוגוסט 2004, בשמם של שבעה עורכי דין אשר ביקשו להיפגש עם אסירים ועצורים שובתי רעב מאז הוכרזה השביתה ונדחו.
במרס 2005 הגשנו יחד עם התאחדות ועדי ההורים הערביים וארגונים אחרים עתירה לבג"ץ נגד משרד החינוך להקמת בית ספר תיכון באזור אבו תלול שבנגב, שבו שבעה כפרים בדוויים לא מוכרים המונים כ־12 אלף תושבים אך אין בו אף בית ספר תיכון. ביום העתירה היו באזור שלושה בתי ספר יסודיים כולל חטיבת ביניים (כיתות א‘-ט‘) שבהם לומדים 2,600 ילדים. ב-27 באוגוסט 2012, לאחר שבע שנים של מאבק משפטי, נפתח בית הספר התיכון הראשון בכפר אבו תלול שבנגב.
ב- 2001, לאור בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, הסירה הכנסת את חסינותו של ח"כ ד"ר עזמי בשארה, מנהיג מפלגת הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד). בעקבות הסרת חסינותו הועמד ח"כ בשארה לדין בגין עבירות על תקנות למניעת טרור (1948) בשל נאומים פוליטיים שנשא באום אלפחם (5 ביוני 2000 ) ובסוריה (10 ביוני 2001) בהם הביע ח"כ בשארה תמיכה בהתנגדות לכיבושם של השטחים הכבושים ודרום לבנון על-ידי ישראל, ובגין עבירות על תקנות חירום (יציאה לחו"ל) 1948, בעקבות ביקורים שארגן בעבור ערבים אזרחי ישראל שביקשו לבקר את קרובי משפחתם בסוריה שאותם לא ראו מאז 1948. באפריל 2003 ביטל בית משפט השלום בנצרת את ההאשמה כנגד ח"כ בשארה בגין הביקורים בסוריה בנימוק כי תקנות אלו לא חלות על חבר כנסת הנושא דרכון דיפלומטי, ואולם בנובמבר 2003 החליט בית המשפט שלא להכריע בשלב זה (שלב הטיעונים המקדמיים) בכל הנוגע להאשמות כנגד ח"כ בשארה בגין הנאומים שנשא באום אלפחם ובסוריה ולהשאיר את השאלה לסוף ההליך הפלילי. בעקבות זאת הגשנו בינואר 2004 עתירה לבג"ץ שבה נטען כי ההתבטאויות הפוליטיות שיוחסו לו בכתב האישום נופלות במסגרת החסינות המהותית המוקנית לו מכוח תפקידו כחבר כנסת. בג"ץ קיבל את העתירה ברוב של שני שופטים (ברק וריבלין) כנגד עמדתה החולקת של השופטת חיות, וביטל את כתב האישום בעניין הנאומים בשל תחולת החסינות.
בשנת 2005 קיבל עדאלה מעמד של מייעץ מיוחד למועצה החברתית־כלכלית של האו"ם (ECOSOC) מעמד המאפשר לנו להשתתף בדיונים בדרג גבוה ומוגבל.
בעתירה דרשנו מבית המשפט לבטל את התיקונים לחוק הנזיקין האזרחיים, השוללים מתושבי השטחים הכבושים, אזרחי ”מדינות אויב" ופעילים או חברים ב"ארגון טרור" את הזכות לקבל פיצויים ממדינת ישראל על נזקים שנגרמו להם על ידי כוחות הביטחון הישראליים, ובכלל זה נזקים שנגרמו להם גם שלא בפעילות מלחמתית. החוק מפר באופן בוטה את עקרונות המשפט ההומניטרי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי החלים בשטחים הכבושים, פוגע בזכויות יסוד ומעביר מסר ערכי חמור וקיצוני, כי לחייהם ולזכויותיהם של הנפגעים תושבי אזור העימות אין ערך, כי בית המשפט לא ייתן להם כל סעד וכי הפוגע בהם ייצא פטור בלא כלום. בג"ץ קיבל את העתירה על ידי הרכב מורחב של תשעה שופטים וקבע כי החוק הוא בלתי חוקתי ופוגע באופן גורף ולא מידתי בזכויות החוקתיות של התושבים לחיים, לכבוד ולקניין.
ב-2005 הגשנו עתירה לבג"ץ, בדרישה להוציא צו על תנאי לסלול כביש גישה לבית הספר היסודי בכפר הלא מוכר אלפוּרעה, המרוחק כארבעה קילומטרים מהכביש הראשי (כביש באר שבע-ערד) והדרך אליו בלתי עבירה לרכבים פרטיים או להסעות תלמידים. נהגי האוטובוסים המסיעים מדי יום את מרבית התלמידים נאלצים לעתים קרובות להוריד אותם במרחק של כשני קילומטרים מבית הספר, שאותם עושים התלמידים ברגל, בשבילי עפר.
במרס 2006 הגיש עדאלה, יחד עם במקום – מתכננים למען זכויות תכנון והפורום לדו קיום בנגב עתירה לבית המשפט העליון נגד המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומינהל מקרקעי ישראל, לביטול תוכנית ”דרך היין". באזור הנגב קיימות כיום כמה עשרות התיישבויות בודדים, ששטחן הכולל עולה על 81 אלף דונם. התיישבויות אלה הוקמו ללא אישורים ובניגוד לדיני התכנון והבנייה. בעתירה טענו כי באמצעות התיישבויות אלה מקצות הרשויות, שלא כדין, שטחי קרקע ציבורית נרחבים למשפחות יהודיות בודדות, בין היתר כדי למנוע את פיתוחה של האוכלוסייה הערבית בשטחים אלה ולהבטיח שימוש בלעדי של אזרחי המדינה היהודים בהם. ביוני 2010 דחה בג"ץ את העתירה ופסק שהחלטת רשויות התכנון לאשר את תוכנית "דרך היין" היא חלק ממדיניות התכנון וכי אין לבית המשפט סמכות להתערב בה.
We'd love to hear from you. Please send questions or feedback to the below email addresses.
Before contacting us, you may wish to visit our FAQs page which has lots of useful info on Tiki-Toki.
We can be contacted by email at: hello@tiki-toki.com.
You can also follow us on twitter at twitter.com/tiki_toki.
If you are having any problems with Tiki-Toki, please contact us as at: help@tiki-toki.com
Close